הקפיטליזם כתפיסה הדתית

כפי שביארתי כבר לא אחת, [לאחרונה כאן, וראו כאן], הנושא של חירות ועצמאות הפרט מול הדת ההטרונומית המשעבדת והמחייבת, היא הנושא היסודי ביותר עבורי ומהווה מקום ההתנגשות היותר יסודית בין התורה כפי שנוהגת בדורות אחרונים ומציאות האדם המודרני, ואשר רוב או כל הנושאים הפילוסופיים המחשבתיים והנושאים המעשיים הקשורים בבעיית הדת נפגשים במקום הזה. הוא גם במקום שבו נפגש נושא התאוות והנגיעות (שמצדדי הדת נוהגים להצביע עליו כעיקר הבעיה שלהם) והנושאים היותר אבסטרקטיים. [דיון מעניין שמתוכו עליתי על נקודה זו כאן, בהודעות הראשונות של הבלהבלים]. כלומר נושא החירות והאוטונומיה היא מחד בעיה פילוסופית פר אקסלנס, ומאידך גם נושא שניתן לכנותו תאוות וצרכים אנושיים. כך שאם נמקם את ההתנגשות היסודית כאן נוכל לראות את הצדק הן בטענה שהכל תאוות והן בטענה שיש כאן נושאים רציניים. 

ההנחה הבסיסית שעומד ביסוד התפיסה שיש כאן התנגשות בכלל, היא שעצמאות אישית זה מושג חילוני, ושהיסטורית מהווה מושג שהתחדשה ברנסנס ובהומניזם שנולדה סביבו, ואילו המחויבות לסמכות עליונה כהנחה טבעית, תפיסת עבדות האדם למלך, ובכלל לקולקטיב ולחברה, בלא חירות ואוטונומיה אישית, היא התפיסה שקדמה היסטורית, שסביבה היו המשטרים הפוליטיים הקדומים פועלים, ושמתאימה יותר לקריאה פשוטה של דרישות התורה והדתות. לאור זה נתפס כל נסיון של התאמת התורה לתפיסה אוטונומית יותר, וטענה הנועזת יותר שהתורה מתבססת על האדם האוטונומי, כאפולוגטיקה מאולצת בלתי משכנעת. 

אמנם לדעתי, יש מקום רב מאד לטענה פנים דתית לגמרי בשבח הבחירה העצמית והאוטונומית, ולהיות הקשר של האדם עם אלוהיו, שהוא המונח היסודי של הדת [ולא משנה בכמה מילים נכבס את הקשר הזה, יהיה זה קשר של מחויבות או של עבדות או כל דימוי אחר, מה שקורה ביסוד הוא סוג של קשר] נובעת בעיקר מתוך ההומניזם שלו, ומתוך החופש והחיפוש העצמאי שלו. ומהווה לדעתי טענה חזקה מספיק שלפחות נוכל להגדיר את המתח שבין האוטונומיה להטרונומיה כפרדוקסיות פנימית בדת,  וכלל לא כבעיה שנולדה מבחוץ. 

ואדגים זאת בהוכחה מן התפיסות הכלכליות. ידוע ששני תפיסות כלכליות יסודיות התמודדו ביניהם על השלטון העולמי במאה העשרים, התפיסה המארקסיסטית הסוציאלית, והתפיסה הקפיטליסטית. והוויכוח ביניהם, אם כי לבשה פנים אחרות, עוד לא נפתרה. והנה נשאל שאלה פשוטה, איזה מתפיסות אלו יותר חומרנית, יותר מגושמת, ואיזו מהם יותר רוחנית, יותר מתאימה לתפיסה דתית. 

לכאורה [ואני לא באמת בקי מספיק בנבכי הכלכלה וההיסטוריה להגדיר את זה במדויק, ואולי אני מקשר כאן דברים שלא באמת קשורים  ביניהם בקשר סיבתי], יש כאן סתירה עצומה. לכאורה הקומוניזם הרבה יותר אידאלית, מבוססת על מידה של אלטרואיזם שהיא המידה המשובחת הכי יסודית, מדברת על חלוקה מוסרית של ההון, על התגברות על החומרנית החזירית. ואילו הקפיטליזם כולה מבוססת על האגואיזם המודעת, על רדיפת הכסף והכבוד והשררה. נמצא אם כן שהמבקש תיקון עולם בתכונה רוחנית עליו ללחום בעד הסוציאליזם. [ובאמת שכן סבר לא הוגה אחד, ומן הקרובים אצלנו הרי"ל אשלג בעל הסולם]. (ואם ננקוט את הנחת ההתנגשות בין חירות הפרט לדת, ברור שהקומוניזם שאין  בה כל חירות וחופש פרטית יותר מתאימה לפוליטיקה דתית.)

מאידך, הנה המרקסיזם מבוססת ביסודה על תפיסת עולם מטריאליסטית, מניחה שכל ההיסטוריה האנושית מונעת אך ורק על ידי כסף, מכחישה להדיא כל דת ותפיסה רוחנית  יותר ורואה בה אופיום להמונים בלבד. מאידך העולם הקפיטליסטי, הוא עולם דתי, מבוססת בעצם על תפיסת השגחה פרוטסטנטית כטענת מקס ובר, ועל כל פנים מבוססת על תפיסת עולם דואלית ובחירית, אם כי יש מקום להתווכח עד כמה זה באמת קשור ליסודות הקפיטליזם. (ברור שיהודים דתיים מעדיפים לחיות תחת משטר קפיטליסטי ולו מהסיבה הפרקטית שהיא מאפשרת חופש פולחן, ומתוך כך באמת רובנו מזדהים עם החופש הקפיטליסטי וזו אחת הגורמים להסתבכות שלנו בנושא. ואם כי ניתן לטעון שאין זה אלא תפיסה פרגמטית ולא עקרונית, נראה שיש סיבות יותר עקרוניות לקשר בין שני הדברים).

והנה נראה ברור, שעל אף הטענה שיש לאידך גיסא, התפיסה הקפיטליסטית הרבה יותר דתית. ומסיבה אחת, שההנחה שעל אף שלא יהיה כפייה על כל נושא, וניתן לכל יחיד לעשות את חשבונות הרווחיות לעצמו, שהוא לכאורה מציאות של איש את רעהו חיים בלעו, ועם כל זה, ודווקא דרך זה, יתנהל חברה וכלכלה יותר מסודרים ויותר מתאימים לחזון יישוב העולם ותיקונו, [היד הנעלמה של סמית] זוקק הרבה יותר אמונה, ואמונה הרבה יותר מפותחת, מתפיסה שנוקטת שאם לא נכריח את כולם הכל יתפרק. וזוהי האמונה היסודית שיש להקב"ה בעולם, בזה שנתן לבני אדם בחירה [לפי הסיפור הדתי הקלאסי], ונתן להם לשקול את חשבונות ההפסד והרווח שלהם, והאמין בהם שבדרך זו יגיע יותר תועלת לכל הצדדים מאשר אם יכפה עליהם את התועלת. והנה זו אמונה הרבה יותר עמוקה, גם באדם וברוח הבחירית שבו, וגם באלהים, אשר ברא לאדם בצלמו שהוא יכולת הבחירה.

חירות הפרט, תורה, מוסר

 [אני ממשיך להעתיק לכאן חלקים של דיונים שהיו לי באתר עצכח, בינתיים ללא עריכה מספקת]

כיוון שלדעתי , מבין כל השאלות העומדות בפני הדת, מדובר בהשאלה הכי חשובה, מבחינה קיומית, ואולי גם מבחינה פילוסופית, העומדת בפנינו, ובפרט בפני החרדיות, בזמן הזה [וכפי שאפשר לראות כאן, איני היחיד שסובר כן] אני פותח את הדיון הזה

--

נניח שהתורה לא מכירה בערך החופש [הגם שיש להתווכח על זה הרבה. אנחנו מורגלים לקרוא את התורה לפי מערכת מונחים ושפה מסויימת שכלל אינה השפה שבו דיברו בשעה שניתנה. וצ"ע אם הדרך הוא תמיד לחפש להנגיד את התורה לצורת ההבנה שלנו כיום, ייתכן שצריך רק לתרגמה לשפתנו. ואכמ"ל [

אבל האם ענינו של החופש הוא רק ערך?. אני חושב שהחופש לבחור בעצמך ולתת לעצמך להתבטא בשלימות יותר משהיא אולי ערך היא צורת הקיום הבסיסי ביותר של האדם. שמי שלוקחים את זה ממנו הוא אדם מת. האפשר שהתורה מחייבת אותנו לכפות ולהתעלם את החלק החשוב והנחוץ ביותר בשבילנו ? האפשר לקרוא את התורה קריאה כה אכזרית התובעת מהאדם ללכת נגד מה שהוא ופשוט להרוג את עצמו וכל מה שמגדיר אותו כאדם?

--

אם שנינו מסכימים ומוכנים לנסות לקרוא את התורה תוך פתיחות לקריאה חדשה . אולי ננסה ליישם זאת על השאלה הזו , להגדיר בדיוק מהו החופש שאנו מדברים עליו והאם התורה באמת לא מכירה בה, עד שכל האתגר שלנו לא יהיה אלא איך להתמודד עם הבעיה שיש לנו שהיצר שלנו כן חירות וביטוי עצמי בתוך גבול התורה. אולי אפשר באמת לחשוב על קריאה חדשה בתורה, לא רק בפרטים כמו האם כתוב שושתי נהרגה [או, דוגמא מפרשת השבוע, את מי קילל נח?] או על מה מדברת שירת הים, שאלו רק  פרטים, שאכן יותר קל להסכים איתם למה שלא הורגלנו בו, וגם יותר קל לברר בו מה באמת כתוב. אולי אפשר ליישם את הצורה הזו גם כלפי דברים הרבה יותר כלליים, כלפי השקפת התורה מה היא ומה היא רוצה מאתנו ומהעולם בכלל, שאלו דברים שבהם הרבה יותר קשה אפילו להתנסח בצורה מדויקת. ומדובר בעיקר ברושם כללי שמקבלים שהרבה יותר קשה להשתכנע בצד חדש, כיון שאין כאן פסוק שאפשר לבדוק מה באמת כתוב שם, וגם הרבה יותר קשה להפריד מה אנחנו קוראים בתורה בגלל ההשקפה הקודמת שלנו, ומה באמת כתוב בה.

עלינו להכיר, שהתפיסה שאנחנו מסתכלים עליה כהתפיסה האוריגינלית של הדת, כלל לא הגיעה אלינו במסורת מהר סיני או אפילו מזמן הגמרא. הצורה שאנחנו תופסים בה את הדת היא פחות או יותר הצורה שבה היא נתנסחה בעולם הימי-ביניימי. ולא משנה אם נתפוס כאן את שיטת הרמב"ם או השיטות היותר ימיניות שהיו אז, שניהם נתנסחו תוך מערכת המושגים שהיה קיים אז, וממילא תפסו את התורה בתוך המושגים ההם.

דוגמא, שלמדתי מר"י שטרן [בעל הבלוג תלמוד מוסבר] , המילה הבסיסית טוב ורע. שסוף כל סוף היא המילה הבסיסית ביותר שמסמן בשבילנו את השטח שהתורה קיימת עליו, כמורה לנו מה טוב ומה רע. אנחנו מיד תופסים את זה כשיפוט מוסרי וערכי, עם כל הקונטציות הנלוות למילה הזו, כל התחושות שאנו חשים כשאנו חושבים שעשינו רע או טוב. אבל במקרא, כלל לא ברור שזו המשמעות של המילה. למשל כתוב וירא אלקים וכו' והנה טוב מאד. היאך ניתן לומר על הבריאה [לא האדם] שהיא טובה? באיזה מובן היא טובה? כנראה שפירושו הוא יפה, קיים, מתאים למציאות, וכו'. אבל החלוקה הבסיסית שאנו מחלקים בין שיפוט של אמת לשיפוט של ערך לשיפוט של אסתטיקה, כנראה לא קיימת בתורה. ויש להבנה זו נפק"מ עצומות.

עכשיו, אני לא חושב שנתעלם מכך שהתורה תופסת את עצמה כמחייבת, וכרשאית להעניש את מי שלא הולך בדרכה. אני לא בעד לעקם עלינו את הכתובים או את ההלכות. אבל אני כן חושב שהגיע הזמן שנשתחרר מהתפיסה שכולנו חונכנו עליה פחות או יותר, כאילו שכל מה שהתורה היא מנוגד לכל מה שהתרבות המערבית היא. ושאנחנו נגד דברים כה פשוטים ובסיסיים כמו חירות, חופש לבחור, וכו'. אני לא חושב שאם חז"ל אמרו "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", או כשריה"ל אמר "עבד ה' הוא לבדו חפשי", שהם התכוונו לחנך אותנו להאמין באבסורד, ולשטוף לעצמנו את המח נוסח 1984 "עבדות הוא חירות". צריך לברר מה סימל עבורם המילה חירות. ומה הם התכוונו למסור לנו באמירות כאלה.

אני גם חושב שלא נטאטא אל מתחת לשטיח את העובדה שפוסקי ההלכה בדורות האחרונים מרבים להשתמש במילים כמו אין ידינו תקיפה, והיום לא מורידין וכו'. זה לא איזה תירוץ מקרי שהם מצאו. והצורה שבו ההלכה מתנהלת לא ראוי שנייחסה רק ללחצים חיצוניים ומקריים. ברור שזו רצון ה' שהיום לא יהיה בידי תופסי התורה כח כפייה. ואני חושב שראוי שנתאים את עצמנו להצורה שבו הקב"ה מנהל את עולמו בזמן הזה, לא לנסות ללכת נגד המציאות, ולא לחלום על איזה עולם אחר, כי לא נכון לחלום על היום שבו ידינו תהיה כן תקיפה כי כל התפיסה שלנו שונה, לא מה שאנחנו חושבים שהיה פעם הכפייה שהתורה מדברת עליו הוא הכפייה שאנחנו מבינים אותה, ולא מה שהוא מנגד למה שאנחנו תופסים כתפיסה המודרנית הוא באמת התפיסה האוריגינלית.

מה שאני מבין, זה שהמציאות של האדם כבן חורין, כבעל בחירה, שזה מה שמגדיר אותו כאדם. זה לא איזה יצר הרע קטן שיש לו, משביעו רעב מרעיבו שבע. זה לא איזה פירצה שלדאבונינו התגברה עלינו בזמנים האחרונים. זה הבסיס של הכל. הגע בעצמך, שוטה, או מי שאינו בעל בחירה, הרי הוא פטור מכל המצוות. ואין כל ערך למצוותיו בכלל. אז איך נוכל לתפוס את התורה, שניתנה לאדם, כמתעלמת מהאדם הזה. אני לא טוען כאן איזה בעיה שיש לי עם להיות כפוי. שאולי נעשה איזה תרפיה להתגבר עליו. אני טוען שזה כמעט אבסורד לוגי [ואולי ממש אבסורד לוגי] שהקומה השנייה, שנסכים שהיא מה שנותנת את כל היופי והמשמעות לקומה הראשונה, ליסוד, תגיע ותכריז שהיסוד לא לגיטימי בכלל.

זה פשוט לא יכול להיות, במישור האישי. שאדם שהוא בן חורין, בר דעת, חפשי להחליט לעצמו, שהתורה ורצון ה' תהיה כזו שפשוט מתעלמת מזה, לא יכול להיות.

צריך להרחיב כאן הרבה איך להבין את התורה , כמערכת ציבורית או כמערכת אישית, והמתח שיש בין שני אלו ואיך זה לגבי הכפייה. אבל אין זמן, וכבר הארכתי מדי, אז אדלג ישר לסוף.

נניח שכללי ההלכה לא ניתנים לשינוי. נניח אפילו שיש כח ביד בית דין להכות כל אחד עד שתצא נפשו והיא מקיימת את התפקיד שלה. אבל כל זה מכח התורה, שאנחנו מאמינים בה ומקיימים אותה. הכל טוב וישר. אבל האם באמת ניתן להסיק מכך שיש לקיים חברה שבו פשוט אין כל ערך לחירות הפרט, לאוטונומיה שלו, ליצירתיות שלו? גם בתוך גבולות התורה, כוויכוחים הלכתיים. וגם בדברים של חולין, שאין להם באמת קשר לתורה.  החברה שלנו הבינה את זה כמה צעדים יותר ממה שהתורה מחייבת או יכולה לחייב כלל. היא כופה עליך לא רק שתקיים את ההלכה, אלא גם את ההלכה של מי תקיים. את ההשקפות של מי תקרא. מה תלבש. איזה שפה תדבר. באיזה רחוב תגור. וכו' וכו'. זו חברה שפשוט לא שמעה מעולם על דבר כזה חירות הפרט.

למה בחברה שלנו כמעט כל מי שיש לו מה להגיד, אם אין לו כמה בריונים טובים סביבו , קשה לו למצוא במה והקשבה. למה כמעט כל הכותבים והיוצרים, בפרט המוכשרים שבהם, בעיתונות וספרות חרדית, נמצאים תחת שם בדוי? למה בעצכח שני היחידים שכותבים בשמם המלא הם כאלה שלא שייכים לחברה הזו? האם באמת כל זה כתוב בתורה? האם זה מה שראוי ללמוד מתוך המסקנא שההלכה היא כופה?

אני כן חושב שזה תלוי קצת ביסוד הפילוסופי שלנו, שהיא מה שאת כתבת כאן. ואני כן חושב שהשינוי יבא רק אם נבין באמת שהתורה כן מכירה, ולא רק מכירה, היא מתבססת, על פרט עצמאי ובוחר. ושהיא מדברת רק אל אדם כזה. רק אז יכול לבא שינוי.  

---

האמנם זה כשל לוגי? כה מעט אמונה יש לך בתורה שאת מוכנה להבין שיש בו דברים לא מוסריים או לא נכונים ויש רק בחירה האם לקבל אותה או לא. אני לא חושב שאנחנו חייבים להיות פה פתאום חוקרים אובייקטיביים לחקור רק מה כתוב באמת בתורה, בשעה שהמחוייבות שלנו לקיימה לא נובעת מהאובקטיביות הזה, אלא ממחויבות לצדק או לאמת או לאמונה שאנחנו מוצאים בה.
אכתוב בנוסח יותר מחודד: המחוייבות שלי לקיים את התורה,לא נחתה סתם כך,  הרי היא נובעת מזה שאני מזהה את התורה כדרך צודקת, מוסרית, נכונה, וכדו'. אם אני רואה בתורה משהו שלא מתאים לזה, יכול להיות שזה לא סתירה לכתוב בתורה, כי אולי התורה באמת אכזרית, אבל זה בוודאי סתירה להסיבה שעבורה אני מחוייב לתורה. אני לא יכול להיות כאן חוקר קר שיכול להסיק כי באמת התורה לא מוסרית והברירה בידך אם לקבלו. ממילא כשאני רואה סתירה כזו, יש רק שני ברירות. או לחשוד בעצמי ולהסיק שאני טועה ולא יודע מה זה צדק ואמת ומוסר, אבל אז אני גם לא יכול להיות מחוייב בעצמי לתורה. כי אולי אני לא מבין שצריך להיות מחוייב אליה. ממילא אין לי ברירה אלא כן לסמוך על הבנתי, וממילא כשאני נפגש במשהו בתורה שסותר את ההגדרה הכי יסודית של התורה , לפחות מבחינתי, בוודאי שזו הוכחה שזה לא יכול להיות כתוב בתורה, לפחות בתורה שלי. באופן שאני מחוייב אליה ומקבל אותה.

[אם אני מבין גם את לא אומרת שאני פשוט טועה ומה שנאי חושב למוסרי זה כלל לא מוסרי וכו'. אלא משהו אחר שאמת זה לא מוסרי אך,,,? אני לא יודע מה.]

[אפשר שיש עסקת חבילה שבו מוותרים על פרטים לא צודקים מבחינתנו עבור הצדק היותר כללי, אבל זה שקול פרקטי ולא עקרוני

---

למרות שבאמת כל הדיון הזה, האם ניתן להוכיח דברים בצורה זו, הוא לדעתי לפלפולא בעלמא, וגם אם אודה שאי אפשר אשאר על דעתי בגוף שאלת החירות והאוטונומיה. ואחזור לזה בהמשך. בכל זאת נימא בה מילתא.

אני לא טוען שבדקתי את האפשרויות והסקתי שהתורה הכי מוסרית. נושא הבדיקה ואופציית הפיקציה זה לא הנקודה כאן. אני כן טוען, שהמחויבות שלי לתורה, בהכרח בנויה על כך שאני חושב שהיא צודקת , נכונה, אמיתית, טובה, או כל צורה אחרת שבו נבטא שאנחנו חושבים שזה מה שמתאים לעשות. [אולי באמת נאמץ את הטרמינולוגיה של ווטו "התאמה"] . להגיד שהמחויבות היא על סמך המסורת לא אומר כלום ולא משנה במאומה מזה. מה זה על סמך המסורת, סתם שאנו עצלים מדי לבדוק פעמיים מה שאנו עושים וממשיכים הלאה מנהג אבותינו בידינו? אולי יש שיטענו כך, אבל מי שבוחר להיות מחויב לזה, בהכרח שזה לא מה שהוא חושב. בהכרח שהוא שחוב שהמסורת שהוא קיבל אכן נכונה, או לפחות שזה נכון להמשיך את המסורת. בלא זה אין למחויבות הזאת שום מובן ומשמעות. [אלא אם כן את מודה שזה אכן רק הרגל אינרציה וקושי לשנות, אבל נראה שהאמונה ומחויבות שלך היא עמוקה מזה.]

ממילא אני לא רואה איך אנחנו יכולים להפריד בין שני הדברים. ובשאלה האם משהו בתורה צודק נהיה פתאום אקדמיים מנותקים שפשוט בודקים מה שכתוב בטקסט וזה לא מחייב כלום. הגם שנכון שזו אולי הצורה היותר אובייקטיבית לבדוק את הדבר. מכל מקום הקשר והמחויבות שלי לטקסט לא נובע מזה אלא מזה שאני חושב שהיא צודקת. ואם אני רואה משהו שזועק שזה לא צודק אני לא יכול לקבל שזה מה שהצדק אומר. זה פשוט סתירה מיניה וביה.

ברור שיש בכך מהנחת המבוקש, כמו כל טענה לוגית טובה [שאלי את מיכי - "בשבח הנחת המבוקש"], אבל בתור מי שמודה שכל המחויבות שלה אינה לוגית איני מבין למה בדיוק פה הלוגיקה מפריעה לך.

ואם כבר מסורת, אני חושב שההנחה הזו, שזה חייב להיות צודק, היא נחלתם של כל או לפחות רוב הראשונים. ואולי כבר בחז"ל ["חלילה לאל שיבא בתורה מה שיכחישו המופת"- כוזרי. ועד"ז בר"מ ועוד ראשונים רבים. כל נושא הוצאת מקראות מדי פשוטם כשזה מתבקש מכח ההכרח הלוגי החושי או הפילוסופי, שמרז"ל ועד הראשון הכי ימיני כולם מודים בכך, יש רק מחלוקת על הגבולות, שייך רק בהסתכלות זאת. אם תבקשי את המשמעות האובייקטיבית של הטקסט, את חייבת להאמין גם באלהים מוגשם, שאין ספק שזו המשמעות היותר סבירה של התנ"ך ורוב מדרשי חז"ל. היו אשכולות על כך.]

ובאשר לשלשת האופיציות שלך, בקוצר דעתי איני מצליח להבין את ההבדל בין אופציה 2 ו3 . כבר שאלתי את זה בהודעה הקודמת ועדיין לא ברור לי מה ההבדל. אולי תצליחי להסביר יותר? מה ההבדל בין להגיד: [2] אני לא מבין מה זה צדק,   או להגיד [3]: אני כן יודע מה זה צדק, אבל אני מאמין שמה שנאי חושב לאי צדק הוא באמת צדק. אודה לך אם תוכלי להגדיר יותר ברור את ההבדל. אצלי שניהם נראים שווים. -"לא מחשבותי מחשבותיכם".

---

עכשיו כאמור, איני חושב שאנחנו צריכים באמת לכל זה. כמו שכתבתי כבר, נושא האוטונומיה והחירות, זה לא איזה בעיה. זה אפילו לא דומה לאיזה בעיה שיש עם הריגת עמלק וכדו'. זה כמעט כמו אילו היה הקב"ה מופיע בהר סיני בקולות וברקים ומכריז ש12 זה פחות מ7. [קרדיט לאל גאזאלי על המשל] גם אז היית אומרת "אני אכן לא מבינה איך זה יכול להיות, אבל נותנת אימון שבאיזשהו אופן זה כך". יש דברים שכל הנסים והמופתים והמסורת והאמונה שבעולם לא יכולים לשנות.

עכשיו, בדברים כאלה. יש שני אופציות: או להסיק שהכל שקר. או, אם כן יש לי אמונה, להגיד שכנראה לא שמעתי טוב ובאמת הוא אמר משהו אחר. אין אופציה שלישית.

למה אני חושב שהשאלה הזו דומה למשל? כי כמו שכבר כתבתי, חירות ואוטונומיה זה לא איזה יצר הרע קטן שיש לאדם, זה כל האדם. ואני מאמין שהתורה ניתנה לבני אדם. לא שבני אדם זה איזה תפאורה לתורה. זה לא רק שהמצפון או הרגש שלי מתנגד להיותי כפוי וכו'. זה פשוט לא יכול להיות לוגית ומציאותית. אני פשוט לא רואה דרך להתחמק מהאוטונומיה של האדם. אם אין לו בחירה, אין למי לדבר בכלל, ולמי מצווה התורה, ולמי היא מדברת?

זה לא שיש לי איזה קושיא על התפיסה שעליה חונכנו לכאורה שלא מכירה באוטונומיה. זה פשוט שאני לא יודע בכלל איך אפשר לנסח אותה במילים. זה נשמע לי בדיוק כמו משולש מרובע, או שתים עשרה ששווה פחות משבע. אדרבה, אם תצליחי את לנסח את התפיסה הזאת במילים, נוכל להתחיל לדון אם התפיסה נכונה, מסתברת, הזו כוונת התורה, וכו'. בינתיים אני פשוט לא מצליח. [כלומר: תסבירי איך אני מחויב לעשות משהו לא בגלל שאני חושב שאני חייב בו.  הדבר היחיד שיכול להיות זה אם מישהו פשוט בא עם מקל ומכריח אותי לעשות את זה. אבל זה לא מחויבות זה פשוט כפייה בפועל ממש. כמו אם מישהו שחזק ממני בא ודוחף את היד שלי.]

עכשיו מה הקושיא על זה? שלא מצאת בתורה שאדם יכול לעשות שבתו חול. או להחליט שפסח יהיה בחודש אייר, וכו'. לגבי זה אני אמרתי שחייבים לרענן קצת את ההבנה שלנו את התורה, לנסח לעצמנו בדיוק מה קשה מהעובדא שיש בתורה כזה דבר של מצוות ועבירות, שלאו דווקא כולם אנחנו מבינים בדיוק למה הם חייבים להיות כך ולא אחרת, על המציאות שבן אדם לחופש נולד.

אני חושב שניתן לעשות את זה. אם כי עוד לא ניסחתי את זה עד הסוף. אבל קודם צריכים להסכים שיש הכרח לעשות את זה. ואני לא רואה דרך להתחמק מהמסקנות שזה יוביל אותנו אליהם.

---

לענין המציאות בשטח, ששנינו מודים שמה שקורה אינו מוצדק אפילו לפי הפרשנות הכי כופה של התורה וההלכה. והאם נילחם בטחנות הרוח או לא. אני לא כל כך מסכים לגישה הפסיבית בנושא. אבל אולי זה נושא לפעם אחרת. בקיצור, בגלל שאני חושב שזה כן נושא שתלוי בפילוסופיה היסודית. ובגלל שאני חושב שהפילוסופיה הזו פשוט לא יכולה להיות. אני כן רואה צורך להילחם בזה.

אני כלל לא אוהב את הפטאליזם הזאת. המערכה הציבורית מורכבת מיחידים. אם אלו שכואבים את זה לא יגידו את זה, מי יגיד את זה. אני חושב שהטעות הבסיסית הזאת שקיבלנו מהחברה הזו זה בדיוק הטעות הזאת, שהכל עובד מערכתית, כאילו שאם נשנה צריך לשנות איזה מערכה שלימה שבאמת גדולה עלינו. לא צריך לשנות שום מערכת. צא וראה בעולם שבחוץ, יש כל מיני קולות לכל מיני צדיים וכיוונים. ואף אחד לא מונע את עצמו להשמיע את דעתו ולעשות חיילים לכיוון שלו בלי יומרה לשנות את כל העולם. אני סך הכל מבקש שיהיה מקום לאלו שחייבם לבטא את עצמם שלא יהיה חייב להיות כל הזמן במחתרת. אני לא יודע על אנשים אחרים, אבל הרוח החופשית שבי לא תהיה מסופקת אם נמצא לה איזה שביל משמעותי ללכת בה בצנעא במחתרת ולהסתדר עם כל המערכות. הרי זו בדיוק הבעיה, שכל חיפוש רציני, כל חיים אמיתיים, אותנטיים, נאמנים לעצמם, לה', חייה להיות במחתרת, כאילו זו עבירה. מה יעזור לי למצוא איזה מחתרת טובה ומאוררת להחיות את נפשי, הרי זו בדיוק הבעיה! אדרבה, כל מה שאנחנו רוצים זה לא פתרון מערכתי, לא מידה אחת לכולם. דיאולוג משמעותי עם כל מיני מהלכים עם כל מיני גישות ללא השתקה וללא הורדת כל דבר איכותי למחתרת, או, יותר גרוע להידחף לחוץ.

יש להאריך בזה הרבה, אך בתגובה זו הארכתי מספיק, ובכלל האשכול נמשך ליותר מדי כיוונים לא קשורים. אז נשאיר את זה למקום אחר. 

חירות הפרט, תורה, ומוסר