הנחת האימון

בהקשר להמשכי "בקורת המיסטיקה הטהורה", עורר  ייתכן כאן בדבר האימון היסודי שנתתי הנחתי במספרי החוויות, וטענות ה"אימון שטענתי במקומות אחרים. [ראה כאן] 
היות ובמה שכתבתי לו יש בכדי להבהיר הרבה את הענין הזה, אביאו כאן.

ייתכן

במחשבה שנייה, נראה שכדי מאד להבהיר את הוויכוח בינינו אודות האימון, [ושווה לזה אשכול בפנ"ע] שכן נראה שאנחנו משתמשים במילה "דמיין" במובנים שונים. ובמחשבה שניה, אין כל וויכוח בינינו.

ניקח מקרה היפותטי, ראובן בא וטוען שראה את המלאך גבריאל ואמר לו כך וכך. מהיכרותי עם ראובן, הוא אדם שאמין עלי מאד, [הייתי מלווה לו בלא עדים]

להבנתך, מה שאני אומר הוא כך, או שראובן משקר, או שאינו משקר, וממילא המלאך באמת דיבר איתו. מכיוון שהנחתי שראובן הוא בן אדם שאינו משקר, הרי שהוכחתי [בדרך של שלילת הצד השני], שהוא דיבר עם גבריאל.

מה שאתה טוען הוא שהבינאריות שהצגתי אינה נכונה, שכן ישנה אפשרות שלישית, שראובן באמת ובתמים חושב שדיבר עם המלאך גבריאל, אלא שלא היה זה אלא דמיון. וממילא יכול אני להישאר עם הנחתי [שראובן אינו משקר], ועדיין לא להאמין שדיבר עם גבריאל, ואזדא לה ההוכחה שלי.

אבל כאן חשוב מאד להבין נקודה אחת, שצריך להבהיר כאן מהו השימוש שאנחנו עושים במילה שקר, ובהנחתי [שאמנם היא סובייקטיבית, אך לא על כך נסוב הויכוח, אלא על התוצאה שלה] שאומר "ראובן אינו שקרן". אתה מפרש את ההנחה "ראובן אינו שקרן" כטוען שראובן אינו בן אדם רע ולא ישקר במודע. ולפי הבנה זו, נכון שאילו דמיין ראובן באמת ובתמים שדיבר עם המלאך, הרי שאין זה סותר את ההנחה לטעון שאינו אלא דמיון. אבל  צריך להגדיר מה ז"א ש"אינו אלא דמיון". אם הכוונה שראובן באמת היה לא איזה חוויה, כלומר שקרה משהו בתוך הקוגניציה של ראובן הגורם לו לחשוב שראה מלאך, הרי שאין כל ויכוח בינינו, שכן גם אני טוען שאני מאמין לחוויה, אך דן על המשמעות שלו, ועד כמה יכול הוא לשמש ראיה שאכן המלאך קיים או דיבר. מאידך, אם אתה מפרש את המשפט "אינו אלא דמיון" כאומר שבאמת גם חוויה לא הייתה, ולא היתה שום תהליך בתוך מוחו של ראובן שמצביע על כך שדיבר עם המלאך, הרי שזו שווה לטענה שראובן משקר, ושוב ניצבת הוכחתי מכך שמוסכם עלי שהוא לא שקרן.

בקיצור, אם אתה מאמין לו שהוא באמת דמיין, הרי זה גופא הוא מה שאני מאמין, ואז נשאר לנו רק לדון אם הפרספציה הזאת יש לה להיכלל בכלל הפרספציות הנכונות. ואם אינך מאמין לו גם שהוא דמיין, כלומר שאתה משתמש במילה דמיון כמתאר הליך לא קוגנטיבי ופרספטיבי אלא כמו שמשתמשים במילה זו לפעמים על מה שאינו נכון בשום מובן, הרי שזהו גופא טענת השקר ששללתי. [אלא אם כן תגיד גם על זה שניתן לדמיין אדם שמדמיין גם במובן הזה באמת ובתמים, אלא שאז צריך רק להוסיף להנחת האימון שלא מדובר באדם כזה, שכן זה היה כבר ממש אדם לא מן היישוב]

נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב, או דרך נוספת לעיין כאן, הוא מה נכלל אצלך בהנחת האימון. כנראה אתה מפרש את האימון  בעיקר כאימון מוסרי, שאני מאמין שהאדם לא יעשה רע וישקר, ולפי זה אתה טוען את טענתך, אבל כמו כן ייתכן אימון שכלי, שאני מכיר באדם שהוא בעל בקורת מספיקה להבחין בין היסק מוטעה לתקף ובין דמיון לחוויה אמיתית. וע"ז לא שייך טענתך. 

על האימון

על האימון 
[ספורי הבעש"ט כמקרה מבחן]

האימון הוא משהו חמקמק שקשה עד בלתי אפשרי לתת לו קריטריונים ברורים. אבל בהרבה דברים אין לנו יותר מהכלי הזה לברר באמצעותו מה היה.

בכמה אשכולות עלה המקרה של סיפורי הבעש"ט, שמשום מה בחרו המשתתפים לא להאמין בהם, כראיה לאי אמינות סיפורי מסורת וכו', ומכאן נשאלה השאלה מאי שנא מסיפורי המקרא. אני חושב שדווקא דרך המשל הזה אפשר להסביר למה כן להאמין לסיפורי המקרא.

אבל מתוך התבוננות במאמיני סיפורי הבעש"ט והמתכחשים אליו, אפשר להבין במה אנשים נותנים אימון. רוב האנשים שגדלו בחברה המתייחסת אחרי המורשת של הבעש"ט [ותלמידי ותלמידי תלמידיו] נוטים להאמין בכללות לסיפורים הללו. מובן שמי שניחון בקצת ביקורתיות מבין שלא כל המסופר היה ושנכנסו בדרך הרבה הגזמות ושקרים וכו' אבל בכללות הענין אין לו ספק. שהבעש"ט היה אדם מאד מיוחד עם כחות על טבעיים. האם רק האינרציה היא שגורמת להאמין?

נראה לי שלא. אלא שהאדם נותן אימון באנשים שהוא מכיר כאנשים ישרים ונאמנים. זאת אומרת, התנאי העקרי לאימון הוא הכרה. מי שגדל בחברה בו לא שמע על הבעש"ט מעודו, יכול גם להסתפק אם היה אדם כזה בכלל. [אם יוכיחו לו ממישהו שהוא מכיר שהכיר את הבעש"ט, גם הוא ישתכנע] בעוד שאצל החי בחברה הזו זו מילתא דפשיטא לו ויצחק על עצם החקירה.

אני דווקא מאמין שהבעש"ט עבר את הנהר [עם המטפחת או בלי לא חשוב] בדרך ניסי. למה? כי הסיפור נמסר לנו על ידי אנשים נאמנים עלי, שהכירו את הבעש"ט עצמו [הסיפור מובא ב"דגל מחנה אפרים". נכד הבעש"ט שהכירו] ועד שלא יהיה לי פירכא משמעותית על הסיפור הזה שלא היה יכול להיות [כמו "עמנו הייתם"] אמשיך להאמין בו. זה שלא נוח לנו כאנשים נאורים להאמין בניסים אינה סיבה מספיקה לפסול עדות מהימנה.

עוד משל. אני לא האמנתי בסיאנסים עד ששמעתי מפי אדם שאני מעריך כאדם חכם ושקול שהוא עצמו השתתף בהם. [מובן שזה עוד לא מוכיח לגבי הפשר של דברים כאלו, רק שהתופעה קיימת].

למה יש לי אימון באנשים הללו? כי אני מכיר אותם, את החברה שלהם, את המורשת שלהם, את תלמידי תלמידיהם וכו', אני מרגיש חלק מהחברה שלהם. ובאנשים קרובים לי אני נותן אימון.

האם אוכל להסביר לך איך יש לי אימון באדם מסויים? לא נראה לי, ולא נראה לי שאפשר להסביר זאת בכלל ולגרום שתהיה לך אימון במשהו. אם אתה עצמך תכיר את האדם יכול להיות שגם תאמין לו, אבל לא יותר מזה.

לכן, כשמישהו טוען שיש לו אימון במסורת של עם ישראל על סיפורי המקרא שהיו, בגלל שהוא מכיר את העם  הזה ומאמין לסיפוריהם [כמובן שאם הוא חכם יבין שעדיין יכול להיות שנשתרבבו שיבושים וכו'. אבל בכללות המסורת עדיין יאמין] איני חושב שהוא טיפש שמאמין רק בגלל שהוא שייך לחברה הזו, אלא שהשתייכותו לחברה הזו בנתה בו את האימון לסיפוריה.

מי שאין לו אימון, גם אי אפשר לעשות לו כלום. וזה לא אומר שהוא חכם יותר או טיפש  יותר. 

על האימון