בקורת המיסטיקה הטהורה [חלק ה']

-          האם הוויכוח סמנטי בלבד?

עוד הערה על האפשרות שסיבות טבעיות יפקיעו את האפשרות של הוכחה מתוך חוויות דתיות. בחלק ד' הסברתי שהשאלה היא מה הסיבה לחוויה; האם הוא הישות החיצונית המיסטית, או גורם טבעי פסיכולוגי/פסיכיאטרי. אך יש עוד דרך להציג את האופוזיציה הטבעית כאן, והוא אם נבין שהשאלה היא לא על סיבת החוויה, אלא על מהותה. כלומר, אפשר לטעון, שאין קריטריון מספיק להבחין בין באמת מהו חווית רוממות האל וכדו', ומה אינו אלא התפעמות טבעית משלל המצבים וההתרשמות שהאדם מתרשם מהם. במילים ברורות הטיעון הזה טוען שאין כזה דבר חוויה מיסטית, יש רק חוויות שונות שמתויגות על ידי החווים אותם לפעמים כדתיות או מיסטיות, וללא טעם מספיק.

למעשה הערעור הזה מערער על עצם סיווג החוויה הזאת כפרצפציה של המציאות, ומתייחס לו כרגש, שהיא אמנם תגובה למציאות, אך לא תמונה של המציאות. [אם כי יש לעיין כאן גם בכללות, האם כאשר אני מתרשם ממשהו, זה מראה על רכיב מרשים בתוך מציאות הדבר שהתרשמתי ממנו, וזה מביא אותנו לשאלות היסודיות של האסתטיקה הקשורות לכאן. אך צריך עיון האם גם אם נסכים שיש רכיב מרשים במציאות החיצונית האסתטית האם אפשר להגדיר את האלוקים וכדו' כרכיב כזה במציאות, כלומר, האם החוויה הדתית  תסכים להיות מסווגת כחוויה אסתטית.]

הטענה פה הוא שגם אתאיסט יכול להרגיש בדיוק את מה שהחווה הדתי מרגיש, ובכל זאת הוא לא קורא להרגשה כזאת אלקים בכלל, אך כמובן זה שהוא לא קורא לא כך אינו ראייה שזה באמת לא כך בדיוק כמו מי שרואה צבע כחול וקורא לו אדום פשוט טועה בשם שהוא נותן למציאות, כך מי שרואה את האלקים [במובן הזה], וקורא לזה תחושה טבעית, פשוט טועה בשם. [לפחות לפי ההסכם הלשוני האנושי , אך האם אין כאן אלא מחלוקת סמנטית, נראה שהמחלוקת עמוקה מזה, וצל"ע]

-          חוויות סותרות

אחד הערעורים הכי חזקים, והכי נפוצים, בקשר להוכחות כאלה, הוא הטענה מריבוי החוויות השונות והסותרות זו את זו, וכאשר נפעיל את חוק הסתירה עליהם,  מוכח לוגית שכולם לא יכולים להיות נכונים, וממילא, טוענים, זה סותר את עצם האפשרות להוכיח מכאן משהו, שהרי הנחה שמובילה לסתירות, בהכרח אינה נכונה.

לכאורה ישנם רק שני מוצאים מן הבעיה הזאת. א'- לטעון שרק חוויה אחת היא נכונה, כלומר פרצפציה נכונה של המציאות, והשאר מוטעים. וב'- לטעון שהסתירה מעיקרא ליתא, ואכן כולם נכונים.

אם נלך בדרך הראשונה, נצטרך לעשות דבר קשה מאד, והוא להראות ולחלק במה החוויות המאשרות את הדת או הנחות היסוד שלי הם נכונות, והשאר הם שגוייות, קשה מאד להעלות על הדעת דרך משכנעת לעשות זאת. הדרך היותר מסתברת, והרגילה, לעשות זאת הוא דרך מה שהגדרתי בחלק ב' שיקולים אפריוריים. אם ההנחה שלי אפריורית, דתית או פילוסופית, חיצונית להוכחה מן החוויה, היא שישות מסוימת קיימת , או קיימת בהגדרות כלשהם, מוכח שמי שחווה משהו שסותר לזה, הוא משקר או מדמיין וכדו', שהרי מה שהוא טוען שקיים ברור לי שהוא לא קיים. אבל הדרך הזה בעצם מעקר כל סוג הוכחה מן החוויה מתוכה, שהרי אין כאן שום דרך להבחין אמת משקר בתוך החוויה עצמה אלא מתוך הנחות שקיימות ללא קשר לה, אם כן אין כל תועלת הוכחית לחוויה. דרך כזו יכול לשמש ככל היותר לדרך לאמת חוויות שמתאימות עם הנחות היסוד שלי, אך בשום אופן לא להוכיח משהו מהם, ולמעשה יש לטעון שגם לאמת את החוויה בלבד זה לא מועיל.

אותו דבר אם ננסה לפתח יותר את הטענה הזאת, ונטען שהאמונות והמסורות של דת מסוימת, הם אמצעי שגורם לאדם לחוות את המציאות כמו שהיא, וללא שעובר בדרך זה, לא ניתן להגיע לראות את המציאות הזאת. למשל ניתן לטעון, שבכדי לראות את האלקים האמתי, חייבים לקיים מצוות, כמו שבשביל לראות את אפריקה צריך ליסוע לשם, כך לראות את אלקים צריך כביכול ליסוע בדרך שמאפשר לראותו, והדרך היחידה לעשות זאת הוא דרך האמונות או המצוות של הדת שלי. זה נותן לנו דרך להסביר למה חווים שונים לא רואים את מה שאני רואה, אבל בסופו של דבר כל זה נסמך רק על שיקולים אפריוריים, שחיצוניים לחוויה, וממילא אינם יכולים לבסס את הראייה מן החוויה.

אפשר לעשות זאת דרך שיקולים ישרים, וננסה להראות למה דווקא חוויה מסוימת עונה להגדרה של חוויה שיכולה להיות פרצפציה נכונה של המציאות, אולי ניתן לעשות זאת, אך קשה לחשוב על דרך בו זה יהיה משכנע.

נשאר לנו רק הדרך השניה, והוא לנסות להראות שבאמת אין כל סתירה בין החוויות של הדתות והמסורות השונות, או שלפחות מה שנראה כסתירה אינו אלא מחלוקת סמנטית איך לקרוא למה שחווים, או מחלוקת בפרשנות החוויות. עם זאת קשה להתעלם מכך שכנראה ישנם גם חוויות שונות במהותם, מתוך מה שאנחנו יכולים להבחין בתיאורים שבני אדם שונים מתארים בהם את חוויותיהם, קשה מאד לטעון שבאמת כולם רואים אותו דבר רק מפרשים אותו אחרת. נצטרך לחדש כאן שהמציאות עצמה קיימת בכמה אופנים, או שיש לה פנים שונים, וכל אחד באמת רואה פנים אחרת של המציאות, שהמציאות כולה אינו אלא כל הפנים האלה ביחד, או עצמיות מסוימת שאינה אף אחד מהפנים האלה, אלא שהיא משתקפת בכולם מתוך אמת מסוימת. [אמנם כל זה יחייב אותנו לשנות קצת או הרבה את התאיזם הפשוט והמורגל, אך בין כך זה נראה לי מוכרח מסיבות שונות.]

נדגים את הגישה הזאת, ואת ההכרח שניתן לתת לה. נצייר שיש לנו אלף עדים שמוסרים על עובדה כלשהו, לכאורה יש לנו הוכחה מד חזקה לקיום העובדה ההיא. שהרי ככל שירבו העדים כך יותר מסתבר הוא שאינם משקרים וכדו'. אמנם אם כל עדים אלו סותרים אחד את השני, הופכת חוזק הראייה לכדי חולשה, שהרי אי אפשר להיות שכולם צודקים. אך, אם ביסוד הסיפור כולם מודים, אלא שהם חולקים בפרטים שוליים, יש סברא גדולה לטעון שאנחנו נשארים עם העובדה הבסיסית, ואת החילוקים שבין העדויות נסביר בצורה כלשהו. [למעשה בהלכה מוגדרים מה הם ההבדלים שפוסלים עדות מוכחשת ומה לא]

מה שיש לנו כאן הוא בדיוק העובדה הזו, מצד אחד הגיוון והשוני שבין חוויות שונות מחזקת את ההוכחה לטובת קיום המציאות הנחווית. אלא שההבדלים שביניהם הופכים את החוזק הזה לחולשה. אך אם יש מבנה יסודי מאד המשוף לכולם. [נניח, זה שכולם מדברים על מציאות שקיימת מעבר למציאות הנצפית בחושים הרגילים, שזה הגדר הכי כולל של תפיסה מיסטית] האם לא יותר מסתבר הוא ליישב את ההבדלים ביניהם, או אף לטעון שבהכרח אחד מהצדדים שוגה בפרטים [כמו שאנחנו עושים בעדים שמכחישים את עצמם בפרטים שוליים], ועדיין המבנה היסודי מוכח.

איך בדיוק ליישב את כל ההבדלים, או איזה מהם לדחות כשגויים, כבר הוא ענין למיסטיקה יותר מאשר לפילוסופיה שלה. [ומבחינה מיסטית, די ברור לי שכולם בסופו של דבר אומרים אותו דבר] אך די לנו כאן להראות איך נעשה זאת, ואת הסבירות לעשות זאת.

מה שיש אולי להבהיר עוד כאן הוא רק מה הם המאפיינים היסודיים ומה אינם אלא פרטים חיצוניים או שוליים. אבל גם זה דורש מחקר יותר מפורט על החוויות עצמם ועל ההבדלים שביניהם שספק אם מקומם כאן.